hila.nevo@gmail.com

Tel Aviv

Tel: +972 54-581-8280

All rights reserved to Hila Nevo 2020

Search
  • Hila Nevo

קנו אמנות. ועיצוב. ישראלים

Updated: Apr 3, 2019



קנו אמנות. ועיצוב. ישראלים


אני לא פטריוטית גדולה, למעשה, אבא שלי שלחם את רב מלחמות ישראל לתקופתו, היה אומר שאם יגיע יום והילדים שלי יצטרכו להתגייס לצבא, שאקח את עצמי ואותם ואעזוב הכל, כי זה לא שווה את זה.

אז הילדים שלי עוד לא כאן, אפילו עוד לא בדרך, אבל האחיינית הגדולה שלי תכף בת 13, וגם אם אני רוצה להיות הכי אופטימית, לא ממש רואה איך המצב הולך להשתנות בחמשת השנים הקרובות. והמצב כאן כואב לי כמו שכואב לרבים אחרים מכל צד ועבר.

אז למה לקנות אמנות ועיצוב ישראלים?

בשנת 1986 קרלו פטריניני שהיה שף איטלקי נעמד מול המדרגות הספרדיות, שם הקימו ברומא את סניף המקדונלדס הראשון בעיר. קרלו גייס את מיטב חבריו השפים לעמוד יחד ולמחות נגד תעשיית המזון המתועש והמהיר. כך נולדה תנועת הslow food , המגמה הכי בולטת שאנחנו משוועים אליה היום: לצרוך אוכל לא מעובד, טרי, שבו הגנים (בתור בת של חקלאי, מומחה לגנים של עגבניות) נבחרו בקפידה לפי הטעם, הריח, האיכות, ולא על פי אורח חיי המדף שישאיר עגבנייה 'סחירה' זמן מה שיותר ארוך בתנאי קירור כשהיא מיובאת אלינו מאינדונזיה. בשדות בה גדלה גיל העובד הממוצע הוא בין שבע ולארבע עשרה.

SLOW קיים היום בכל השדות: עיצוב איטי, אפנה איטית, הערים הכי מפותחות וחשובות בעולם שייכות לתנועת הערים האיטיות. גם אם אנחנו לא מבינים כמה המגמה הזו משמעותית אנחנו חלק מגל הולך וגדל.

תנועת האיטיות לא יוצאת נגד טכנולוגיה, גם לא נגד מהירות לכשעצמה. תנועת האיטיות מבקשת לייצר מעגל הוליסטי שבו אני יודע היכן מיוצרים הדברים אותם אני בוחרת לצרוך, מי אחראי על סך המרכיבים שמוכנסים לאותו המוצר: איכות הגנים, איכות החלקים, כמו גם איכות החיים של מי שעובד על פס הייצור, ואיכות החיים שלי- כמי שצורכת דבר מה שדרך הפקתו או גדילתו אינה נעלמת מעיני.

כשאנחנו קונים עוד חולצה מרשת פריימרק אנחנו תורמים לתעשייה שבוחרת כמות על איכות. ואם הבחירה הזו הייתה תמימה ולא מודעת, ניחא, אבל בעולם כל כך מודע וחשוף, אנחנו לא יכולים להישאר עיוורים מול הצורך של התעשייה להאביס אותנו במוצרים חדשים, כל הזמן, בתוקף קצר למוצר ולסבלנות שלנו אליו. וכשמתמוטט המפעל של פריימרק בבנגלדש ונהרגים עשרות ילדים שעבדו במפעל בתת תנאים, כמובן שאין לנו יד בדבר, אבל באופן אחר ובלתי מכוון- יש לנו.

לכן תנועת האיטיות מבקשת לשאול את השאלה- האם אני צרכנית אחראית?

וואלה, יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם כל יום: הדואר ותו החניה והאישור מהבנק והכרטיס האשראי שפג לו התוקף והיומולדת של אימא, למי יש זמן עכשיו להיות צרכן אחראי?

לא מתחסדת, גם אני לפעמים קונה זארה, זה קל, זה מהיר, וזה זול, יחסית.

אבל אני משתדלת להפחית צריכה באופן כללי, ואם אני צורכת אז מעדיפה ממעצב או מעצבת מקומיים, בכל מקום שאהיה בו, בין אם זה כאן ובין אם זה בניו יורק. ובמקום חמש חולצות כל אחת ב50, אני מעדיפה לקנות אחת ב250.

אבל כשאני צורכת מאדם שידיו או מחשבתו עמלו על הדבר, אני יודעת שקניתי עם המוצר, גם אחריות לכל החיים. כי אם יקרה משהו לבגד הזה, תמיד אוכל לחזור למי שרכשתי ממנו ולשתף אותו בפגם שנוצר, וכמעט תמיד, כמעט, הוא לא יאמר לי שפג תוקפה של האחריות שלי, כי זה שלו, והוא רוצה, כמעט כמוני, שזה יהיה מושלם. כי אני כרטיס הביקור ללקוח הבא שלו.

אז למה אמנות ועיצוב ישראלים?

יש איזו תפיסה רומנטית בכל מה שקשור אלינו בלבנט ש'לקנות באיטליה' זה סופר סקסי. אכן. אבל לא מקיים את מי שנמצא סביבנו, ואם יש פגם לטוס חזרה בשביל זה, זה מסובך. ואם אנחנו מרוצים קשה לנו לשווק את זה כי להסביר איך מגיעים לכפר שרכשנו בו את השמלה בטוסקנה זה טיפה מורכב.

ובא לי להגיד על זה משהו: בואו נתבגר!

הסינים השקיעו בשוק האמנות הסיני מתוך החלטה מודעת וברורה והביאו את ערכו לעלות במאות מונים, הראפרים והזמרים האפרו אמריקאים משקיעים היום באמנות ובציור אפרו אמריקאי ואנחנו בעיצומה של מגמה אדירה שעולה בשנים האחרונות.

אז למה רק אנחנו לא נקנה אמנות או עיצוב ישראלים? נכון, פראדה וקסינה זה סקסי.

אבל גולני וכהן וגריבי וכבסה וביטון וקרוון ושרפשטיין ויהלומי וזליאט וגרינברג וקליגר זה סופר סקסי!

כשאנחנו מייצרים פרנסה עבור מי שנמצא סביבנו אנחנו יכולים לדבר איתו פנים מול פנים, קוראים לזה קשר אנושי, ולא רק הרומנטיקה בנינו לבין מסך המק שלנו והלינק המהיר לאיביי ואסוס.

וכשאנחנו קונים ממשהו פנים מול פנים אנחנו גם נבקש הנחה ואולי נקבל אבל נזכור שזו הפרנסה של מי שעומד מולנו.

וכשאנחנו מייצרים פרנסה עבור מי שנמצא סביבנו אנחנו יכולים לפנות אליו בכל עת ולקבל אחריות, אנחנו לא צריכים לקנות חדש ולזרוק את שרכשנו אחרי שנתיים כי איזה ציר קצת זז ודורש חיזוק.

כשאנחנו קונים אמנות ועיצוב ישראלים אנחנו מחזקים מלאכה ותעשייה שמתמודדת בארץ עם קשיי הישרדות בלתי נסבלים, עם מחסור במשאבים שמנותבים למלחמה ולדת במקום להיות מנותבים לתרבות, יצירה ורווחה, של נפש כמו של עם.

קנו אמנות ועיצוב ישראלים. קנו דרך אמן שאתם מכירים, דרך יועץ אמנות או עיצוב, דרך גלריה, דרכי, דרך האיש שמגלף פסלי עץ ברחוב אילת על המדרכה. זה לא צריך להיות יקר.

למדו על האיש שיצר את העבודה, או על המעצב שתפר את השמלה, או על הגלריה שהפיקה או על היועץ שאיתו אתם בוחרים ללכת יד ביד. תחליפו מבט וחצי חיוך והבנה.

קנו אמנות ועיצוב ישראלים. ערך השוק יעלה, ערך האמן יעלה, ערככם יעלה.

ואולי שלא כמו החקלאות הגוועת בארץ, יצליחו אמנים, אוצרים, גלריסטים, יועצים וכל מי שנוגע בדבר לחיות כאן בכבוד ובמעט יותר רווחה.

את החקלאות כולה, וייצור העגבניות אפשר להעביר לאינדונזיה, הודו או מקום אחר שבו כוח אדם שווה שלושה שקלים לשעה, אחר כך אנחנו קונים בסופר עגבניות שטסו אלינו חמישים אלף קילומטרים ומתלוננים שיש להן טעם של פלסטיק.

הצורך של אנשים ליצור והצורך של אנשים להתקיים במרחב שבו יש יצירה, לשמחתנו ולצערנו, ילך אתנו כמו שריון על גב של צב, לכל מקום בעולם. גם אם ננסה להעביר אותה לאינדונזיה, יצירה, היא כאן כדי להישאר.

14 views
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon